מאז יצא לאור 'הזכות הטבעית וההיסטוריה' לפני כחצי מאה, נעשתה הגותו של ליאו שטראוס אחד הנושאים המסעירים ביותר בפילוסופיה המדינית, והשפעתו ניכרת גם מחוץ לכותלי האקדמיה. בספר זה שטראוס קורא תיגר על הדרך המקובלת להבנת הפילוסופיה המדינית ותולדותיה. הוא מבקר בחריפות את הגישה ההיסטוריציסטית השואפת להבין את הפילוסופיה כביטוי של רוח זמנה. לדעתו, גישה זו הביאה לאבדן המעמד הרם שהיה שמור לפילוסופיה המדינית עד למאה השמונה-עשרה, מעמד של "מלכת" מדעי האדם או "הלימוד המקיף של העניינים האנושיים". לדידו של שטראוס, ירידת (...) מעמדה של הפילוסופיה המדינית היא אחד מתסמיני המשבר הפוליטי והמוסרי של הליברליזם המודרני ושל תרבות המערב בכללותה. שטראוס מציע לחזור לשאלות שנשכחו מאז הובס, לוק ורוסו: האם יש לבני אדם זכויות טבעיות? האם יש אמות מידה בלתי משתנות של הצודק והנכון? ומהו הקשר בין הטוב לנעים, בין הנאצל לצודק? התשובות לשאלות הללו מוליכות לחיפוש אחר הנכון הטבעי, ואילו דחיקתן מביאה לאבדן ההבנה של האדם כיצור המסוגל לחרוג מעצמו למען תכלית נעלה ממנו - חריגה המאצילה עליו גדוּלה ואצילות. (shrink)